החלטה בתיק ת"א 21725-01

בפניי בקשה, שהוגשה על ידי י. ישורון ושות'-עורכי דין (להלן: "המבקשת"), לפיה אעשה שימוש בסמכותי מכוח תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ואורה על עיכוב ביצוע פסק הדין שניתן על ידי ביום 03/10/11, ואשר במסגרתו חויבה המבקשת, ביחד ולחוד עם משיבים נוספים, בתשלום סך שבשיערוכו להיום עומד על סך של 1,168,133 ש"ח, ובתוספת הוצאות משפט.

ב"כ המבקשת מנמק בקשתו בשתי טענות עיקריות. לטענתו, טעה בית משפט בפסק דינו, הן בכל הנוגע לחיוב המבקשת והן בחיובה כמעוולת משותפת יחד עם קבוצת נוכלים, שהינם המשיבים הפורמאליים 1-7.

הנימוק הנוסף שמעלה המבקשת הינו החשש, שמא המבקשת לא תוכל לקבל חזרה מעת המשיבה, בשים לב למצבה, וכעולה מעדותה בפני בית המשפט ובהסתמך על חקירה כלכלית שביצעה המבקשת, את כספי פסק הדין, במידה ותצליח בערעורה, ושעה שהמבקשת סבורה כי סיכויי הערעור טובים.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, סיכויי הערעור קלושים, פסק הדין נסמך על העובדות שהוצגו בפני בית משפט והטענות המועלות בבקשה לגבי סיכויי המשיבה להשיב את סכום פסק הדין, אם וככל שיתקבל הערעור, אינן נכונות כלל, הועלו תוך סילוף עובדות וראיות שהובאו בהליך והדברים חמורים במיוחד, לאור העובדה שהמבקשת ייצגה את המשיבה במשך שנים רבות והייתה מודעת לפעילותה השוטפת.

המשיבה צירפה לתגובתה את תצהירו של מר אהוד שפירא, מנכ"ל המשיבה. במסגרת התצהיר נטען, כי אמנם המשיבה הצהירה כי במועד שרכשה את המגרש נשוא התובענה אכן היה זה הנכס היחידי של המשיבה, ואולם המשיבה הצהירה, כי תחום עיסוקה העיקרי הינו בביצוע פרויקטים הנדסיים אזרחיים, בסדרי גודל ובהיקפים גדולים מאוד, ולא בתחומי יזמות מגורים.

עוד ציינה המבקשת, כי נוסדה בשנת 1963, היא פעילה מזה 50 שנה, משרדיה ממוקמים כיום בפארק העסקים בקיסריה, הינה מעסיקה כ-20 עובדים קבועים ועוד עשרות קבלני משנה, מסווגת בסיווג קבלנים גבוה.

בתצהיר המשיבה פורטו היקף העבודות הציבוריות שביצעה המשיבה מאז אוגוסט 1999, ואשר לטענתה היקף העבודות שבוצע עולה על 300,000,000 ש"ח. כן פורטו במסגרת הבקשה היקף פרויקטים לביצוע בהיקף של כ-85,000,000 ש"ח, מסגרת האובליגו של המשיבה בבנק דיסקונט, העומדת על פי אישור בנק דיסקונט על כ-27,000,000 ש"ח, דו"חות כספיים מבוקרים משנת 2010, המעידים על הון עצמי בסך של למעלה מ-40,000,000 ש"ח, מחזור הכנסות של כ-195,000,000 ש"ח ועוד.

לאור כל האמור טוענת המשיבה, כי הינה סולוונטית, עומדת בכל התחייבויותיה, מנהלת את עסקיה במהלך עסקים תקין ורגיל ויש לדחות את ניסיון המבקשת להשמיץ את יכולותיה הכספיות בשאת נפש.

המשיבה הוסיפה וטענה, כי המתינה די והותר זמן מקרות הנזק ועד למתן פסק הדין, ואין כל סיבה שתצדיק את עיכוב ביצוע פסק הדין ותמנע את גבייתו.

המשיבה הוסיפה וציינה, כי אינה יודעת בשלב זה מה יכולות הפירעון של המבקשת. אין בידיה בטוחה מחברת הביטוח של המבקשת, ככל שכזו קיימת, והיא ניזונה מאמירות סתמיות, בלתי מבוססות, בהקשר זה.

לנוכח האמור טוענת המשיבה, כי יש לחייב את המבקשת לשלם את הסכומים שנפסקו ללא כל דיחוי, ולחייב את המבקשת בהוצאות הבקשה.

למבקשת ניתנה הזכות להגיש תשובה, ואולם התשובה לא הוגשה תוך המועד שנקצב ו/או בכלל.

באשר לטענה הנוגעת לסיכויי הערעור, מקובלת עליי דעתו של כב' השופט קלינג, בבש"א 101000/98, בת.א. 154/94, אורן קרן נ' עיזבון שי פטואלי ז"ל ואח' (לא פורסם), שם הוא מציין, כי אין זה ראוי לו לבית המשפט שנתן את פסק הדין להתייחס לסיכויי הערעור.

אף אני נוקטת גישה זו ולא אתייחס לסיכויי הערעור. לצורך הדיון בבקשה אצא מההנחה כי קיים סיכוי לערעור, אם כי אציין, כי עיקר טענות המבקשת הינן במישור העובדתי.

בהחלטה לגבי עיכוב ביצוע יביא בית משפט בחשבון את סיכויי ההצלחה בערעור, וכן אם יזכה המערער בערעורו, לאחר שפסק הדין יצא, האם יהיה זה מן הנמנע או קשה להשיב את המצב לקדמותו. וכאמור, בית המשפט העליון, בע"א 2841/07, מנהל מקרקעי ישראל נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב-יפו (פרסום נבו), 25/08/08, קבע, כי "הכרעה בשאלת עיכוב ביצוע פסק דין מורכבת מאיזון ושקלול בין סיכויי הערעור ומאזן הנוחות".

הכלל הוא, כי פסק דין לתשלום כספי איננו בא בגדר המקרים החריגים, אשר לגביהם נוטה בית משפט להיענות לעיכוב ביצוע. בית המשפט העליון, בע"א 4444/10, חברת דפוס מאור ולך בע"מ נ' עדי נסים עדי (פרסום נבו), 21/06/10, קבע כדלקמן:

"הכלל הרחב קובע, כי 'הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים'. כך קובעת תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. רק במקרים חריגים יעוכב ביצועו של פסק-הדין, במיוחד כאשר עסקינן בפסק-דין כספי. משמע, אין די בהגשת ערעור או בהכרזה על כוונה להגיש ערעור על-מנת לעכב את ביצוע ההחלטה. כך למשל, יינתן עיכוב ביצוע כאשר המבקש מצליח להראות כי באם לא יעוכב פסק-הדין, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, היה וערעורו יתקבל. נטל השכנוע, כי קיים נימוק אשר יצדיק היעתרות לבקשה, מוטל על המבקש".

המבקשת טוענת, כי אם ישולמו סכומים לידי המשיבה, קיים חשש של ממש בדבר האפשרות להשיב את המצב לקדמותו ולגבות בחזרה את הסכום שנפסק, היה ויתקבל הערעור.

באשר לטענה בדבר הקושי שבהשבת הסכומים ע"י המשיבה, אם יתקבל הערעור, לא ראיתי לקבל טענה זו. המבקשת ביקשה ללמד על יכולתה הכלכלית של המשיבה, בהסתמך על אמרה שהוצאה מהקשרה מפרוטוקול הדיון, שאין בה כשלעצמה ללמד כלל על יכולותיה הכלכליות של המשיבה.